תקצירים:

ייצוגי העיר במשנתו של ז'ול וורן
פרופ' רוני אלנבלום
המחלקה לגיאוגרפיה ובית הספר להיסטוריה,
האוניברסיטה העברית בירושלים, msronni@huji.ac.il

המאמר עוסק בייצוג העיר בספרים כמו: חמש מאות מליון הפראנקים של הבגום, העיר
הצפה, פריס במאה העשרים ועוד. תפיסת העיר נבחנת לאור הרצאה פומבית שוורן נשא
בשנת 1875, בתוקף תפקידו כנשיא האקדמיה למדעים ולאומנויות של אמיין, וכחבר המועצה של אותה עיר. ההרצאה נבנתה על פי כל כללי האוטופיה והציגה את אמיין כפי שהיא תיראה לאחר השלמת התכנון העירוני המודרני שלה. וורן כלל בה את המוטיבים שיופיעו מאוחר יותר גם בספרו הגנוז, 'פריס במאה העשרים'. הוא התייחס לכל השכלולים והמתקנים המודרניים, אך גם להתבהמות האוכלוסייה, לנטישת התרבות הגבוהה ולבערות.
המאמר מתייחס לשתי פניה של העיר כפי שנתפסו על ידי ההוגים של המאה התשע עשרה: העיר התעשייתית הוצגה כסמל הרוע, החושך, הזוהמה והדלות. העיר התעשייתית הקפיטליסטית נתפסת כבבל המודרנית (במונחים אוגוסטיניים), כעיר השטן המקדשת את הבערות, את חוסר הקשר בין האנשים, את הניצול, האלימות השנאה והלעג. העיר התעשייתית מוצגת כמנוגדת באופן דיכוטומי עם העיר העתידית, עיר המודרנה. העיר הזאת, ירושלים המודרנית (במונחים אוגוסטיניים) מוצגת כשטופת אור ובריאות וכמקום המקנה ליושביו את הטוב של העולם הזה: אריכות ימים, אויר נקי וחברה צודקת.
וורן מאמץ את כל אלה ומוסיף למוטיבים הנפוצים חזיונות קודרים משלו: הוא היה בין הראשונים שהשכיל לראות את חולייה של העיר המודרנית. וורן חושש מהניכור ההולך ומשתלט על האדם המודרני, מן ההתרחקות מן המורשת הקלאסית, מן ההימנעות מקריאת הספרים. הוא מזהיר כי העיר המודרנית אינה מבטיחה רק את הטוב: היא עלולה להפוך למדבר קודר של בדידות, ניכור ובערות. בספר חמש מאות המלין של הבגום מתרגמת הדיכוטומיה הזאת גם לשפת
הלאומיות של שנות השבעים של המאה התשע עשרה ומעמתת את צרפת, מושב הקדמה, עם גרמניה מרכז הרוע.
מכל הספרים 'העירוניים' של וורן עולה אפוא תמונה מורכבת המשלבת את הערצת המודרנה והחשש ממנה. וורן אינו ארכאיסט ואינו חולם על שיבה לעיר הקדומה, או הימי ביניימית, כבני דורו ויקטור הוגו, ויליאם מוריס ואחרים. הוא שואף לקדמה מייחל לה אך הוא משכיל גם להזהיר מפניה. הוא מייחל לקידמה וחושש ממנה בעת ובעונה אחת. העובדה שהוא היה במשך שנים רבות סופר הילדים הנקרא ביותר הפכה את משנתו לנחלת הכלל.

בחזרה לראש הדף